זוהר בן-אשר - כלכלה חברתית - חלק שלישי ורביעי 

פרופ' זוהר בן-אשר - האם כלכלה מדינית חברתית היא באפשר? (מבוא למסגרת תיאורטית לדיון בבעיות של פיתוח כלכלי-חברתי) - חלקים שלישי ורביעי

III

1. רווחים

1.1 הגדרת הרווח: כשם שיצור סחורות איננו בטל ועובר מן העולם עם המהפכה הסוציאליסטית, גם מושג הרווח נשאר כקטגוריה כלכלית, אף שמשמעותו משתנה. בסוציאליזם:

'רווח אינו מטרה אלא אמצעי. אין מתייחסים לרווח כיעד כשלעצמו אלא כאל קריטריון לבדיקת ביצועי המפעל, ועד לנקודה מסויימת - לבדיקת יעילות היצור.' [1]

בקפיטליזם, המטרה היחידה של היצור היא הפקת רווחים לצורך ההצבר הפרטי. לא שאי אפשר לומר כי שיקולים חברתיים אינם משחקים בכלל בתהליך הרפרודוקציה שבקפיטליזם, אבל שיקולים כאלה יכולים להתקיים רק אם הם גם משרתים במקביל את תהליך הרפרודוקציה של העובד כעובד-בשכר ואת תהליך ההצבר עצמו. אם נזכור זאת, מבוכות ובלבולים רבים ביחס לקפיטליזם המודרני - בייחוד בתופעתו הידועה בכינוי "מדינת הרווחה" - עשויים להתבהר. תביעות של עובדים ביחס לתנאים סוציאליים ורמת חיים כללית נענות על-ידי המדינה (או הקפיטליסטים) לא רק בשל החשש מתסיסה חברתית אלא משום שתביעות אלה משקפות את הצרכים האמיתיים של החברה בכללותה; מענה לתביעות אלה וסיפוקן מהווים את הדרך היחידה שבה יכולה הרפרודוקציה של

העובד-בשכר להיעשות לאור השכלולים והשיפורים הטכנולוגיים והארגוניים של תנאי היצור. [2] עם זאת, הרווח נשאר היעד של המערכת וסיפוק צרכים חברתיים אינו אלא אמצעי המאפשר הפקת הצבר פרטי מהערך העודף.

בסוציאליזם, מצב זה מתהפך. סיפוק הצרכים החברתיים הוא היעד הראשוני של התכנון. הרווח, במסגרת התכנון הכולל, הוא אמצעי ואינדיקטור של הביצוע; אין הוא ערך כשלעצמו. אבחנה זו היא בסיסית. אולם, בשל הקונוטציה השלילית המוטבעת בתוך המושג "רווח" בקונטקסט הסוציאליסטי, היה זה רק לאחר העידן הסטאליניסטי שכלכלנים סוציאליסטים החלו להשתמש בו - וגם זאת מתוך הססנות.

אוטה שיק הוא זה שסיפק את מה שהינה אולי ההגדרה הטובה ביותר של רווח בסוציאליזם:

'בתיאוריה המרקסיסטית, הרווחים (שלעיתים נקראים גם ההכנסה נטו) הם כינויים של אותן תצורות כספיות של הערך העודף שהמפעל מממש כשהוא מוכר את תוצרתו. כלומר, אותו חלק של הערך של המוצרים החורג ממחיר היצור. ניתן לקרוא לכך גם הרווח הגלמי, המובחן מהרווח נטו שנשאר אצל המפעל לאחר שזה מפריש את התשלומים אותם הוא חייב להעביר למדינה.' [3]

שתי נקודות מרכזיות ביחס לתפיסה ולתפקוד של הרווח עולות מכך. ראשית, בסוציאליזם המפעל חייב בהפרשת תשלומים בסיסיים לתקציב המדינה. שנית, קרנות השכר נכללות בתוך ההכנסה ברוטו של המפעל ואינן נחשבות - כפי הקיים בקפיטליזם - כחלק ממחיר היצור. והחשוב ביותר, מיסים ודמי שכירות, שבקפיטליזם נחשבים לחלק ממחיר היצור על אף שהם מנוכים מהערך הנוצר, כאן אינם מהווים חלק ממחיר היצור. בסוציאליזם, ערך נוצר אינו יכול לעולם להיחשב, במובן זה, ל"מחיר על-ידי ביטויו של כלל הרכב הערך של התוצר החברתי הן בקפיטליזם הן בסוציאליזם, מוסר לוט המסתורין מעל היחסים בין שלושת מרכיבי הערך המונחים ביסוד היצור הקפיטליסטי. היצור הסוציאליסטי מבוסס על אבחנת אמת בין ערך מועבר וערך נוצר. זה מאפשר לנו גם להציג את הרעיון של רווח אל תוך התהליך של יצור סוציאליסטי כאשר המשמעויות הקפיטליסטיות הוסרו ממנו.

1.2 רווח כמדד לביצוע: הערך הנוצר הוא הבסיס לתהליכי היצור והחלוקה בסוציאליזם. לפיכך, תהליך העבודה בעצמו הופך להיות נקודת המוצא לתהליך ולניתוח הכלכלי. יחידות-עבודה-שבוצעה (units-of-labour-performed) הופכות להיות יחידת המידה הבסיסית של התכנון הסוציאליסטי. כפי שכבר הודגש, בסוציאליזם מוחזר כלל התוצר לחברה ומלוא פרי העבודה חוזר לעובד. היחס בין יחידות-עבודה-שבוצעה ובין ההשתכרות של העובדים היחידים יטופל בהמשך; אבל יש לומר כי ברמה המפעלית יכולות-עבודה-יחידניות (individual labour capacities) מתחברות והכמות של עבודה שבוצעה הופכת להיות אינדיקטור לביצועי המפעל כפי שאלה משתקפים בהכנסה הגלמית.

תשלומים לתקציב המדינה והשכר מוכתבים למפעל היחיד מבחוץ, כמו גם מחיר המוצר שיוצר. [4] תשלומים למדינה מייצגים את החזרת פרי העבודה לחברה למטרות הקצאה-מחדש או הצבר ראשוני, וחשוב לציין כי תשלומים כאלה יכולים להיות גם שליליים, למשל במקרים בהם מופעלים מפעלים לצורך השגת מטרות חברתיות כגון שמירה על תעסוקה מלאה. שכר מייצג החזר ישיר לעובד היחיד, אשר נקבע לא על-ידי המפעל אלא על-ידי התכנון: [5] בשום מובן אין השכר יכול להיחשב כ"מחיר העבודה" או כוח-העבודה.

קרן השכר כשלעצמה, בעצם קיומה מהווה ביטוי לעובדה שיחסים של יצור סחורות עדיין מתקיימים ושיש צורך להדרש אליהם. המאזן של ההכנסה הגלמית, הרווח הנקי, הינו מודד לביצועי המפעל בתחום של גישור הפער בין הנחיות התכנון המבוססות על השיקול החברתי ובין המציאויות הכלכליות של יצור סחורות. מצד אחד המפעל חייב להקצות ולארגן את משאביו היצרניים באופן כזה שהמוצר יגיב לשוק, שגבולותיו, מאפייניו והפרמטרים שלו נקבעים על-ידי התכנון. [6] זה דורש שימוש רציונאלי במשאבי החומר והעבודה הנגישים למפעל. [7] במקביל, הרווח המפעלי מסייע לקביעת המחירים. מאידך, מכלול הפעילות של המפעל עשוי להיות כשלעצמו בלתי רווחי מבחינה כלכלית: המימדים הכלכליים הופכים למשתנים התלויים בהכרעה החברתית - אין הם נשלטים על-ידי הרדיפה אחר הצבר פרטי. זו הדרך היחידה בה התחומים המיקרוכלכליים והמאקרו-כלכליים ניתנים ליישוב זה עם זה; באופן זה הרווח משמש כמודד ראשון במעלה לבדיקת ביצועי המפעל בסוציאליזם:

'כל הישג או פריצת דרך בארגון היצור, בשימוש בנכסים קבועים או נזילים, במשמעת הפיננסית, באיכות ורבגוניות המוצרים, בקיצור - כל תנועה בעבודת המפעל - משתקפת ברווח, העשוי להיות חיובי או שלילי.' [8]

1.3 רווח כמודד לתמריצים: הרווח הגלמי של מפעל מתחלק לשני חלקים עיקריים. הראשון, תשלומים לתקציב המדינה, הכוללים חיובים על הון, תשלומים קבועים (שכירויות וכו'), וריבית על הלוואות. השימוש בחלק זה, כמובן, הוא מחוץ לידי המפעל היחיד. החלק השני הוא הרווח נטו, שהשימוש בו הוא בתחום אחריותו של המפעל. הרווחים נטו מתחלקים, בדרך כלל, בין מספר קרנות, שמטרתן היחידה היא רווחת עובדי המפעל, הן באורח קולקטיבי הן באורח אישי. קרנות אלה כוללות:

א. קרן פיתוח: קרן זו מייצגת אותו חלק של הרווח נטו המוחזר למפעל למטרות הצבר נוסף. הצבר זה אינו משרת בעלי מניות, כפי שהדבר קיים בקפיטליזם, אלא מאפשר לעובדים במפעל נתון לפתח תנאי יצור טובים יותר, ויחד עם זאת להגדיל את יכולות התהליך היצרני בעצמו על-ידי שיפורים טכניים. קרן הפיתוח היא, לפיכך, הטבה קולקטיבית טהורה לעובדים.

ב. קרן הרזרבה: קרן זו קיימת לצורך פתרון מצוקות בלתי צפויות העשויות לצוץ הן במישור הקולקטיבי הן במישור האישי. היא נבדלת מקרנות אחרות המיועדות לענות על מצוקות אפשריות ספציפיות, כגון פגעי טבע, מחסורים או התחייבויות (debts).

ג. קרן עודף או שארית: קרן זו שונה מקרן הרזרבה בכך שהיא מורכבת ממה שנותר לאחר שכל המשאבים הכספיים הנדרשים לקרנות היעודיות כבר הופנו אליהן. בדרך כלל מופקעת קרן זו על-ידי המדינה, ובכך היא הופכת ל"קולקטיבית" ברמה שמעבר לעובדי המפעל המסויים.

ד. קרן סוציו-תרבותית ודיור: קרן זו, על אף היותה מיועדת לרווחה קולקטיבית, הינה בעלת דגש אחר, משום שצריכתה נעשית במישרין על-ידי עובדי המפעל. בכך שהיא כוללת הן דיור מחוץ למפעל הן מתקני רווחה בתוך המפעל וכן פעילויות תרבותיות כלליות, היא מגשרת על הפער בין מקום המגורים ומקום העבודה. בכך היא תורמת הן לרווחת הפרט הן לרווחת הכלל. אולי יותר מכל יתר הקרנות זו הקרן אשר תורמת לשינוי בדפוס התודעה, מצרכנות פרטית לחברתית-קולקטיבית.

ה. קרן התמריצים החמריים: קרן זו מספקת תגמול נוסף ליחידים וקבוצות עובדים עבור ביצוע עבודה המשפרת את תוצאות היצור והמאפשרת את גידול הרווח נטו. היא מוענקת בהתאם לתפקודים ספציפיים שבתהליך היצור. מענקים כאלה מבוססים על יחידות-עבודה-שבוצעו, אבל אלה נמדדות הן כמותית הן איכותית. כלומר, השיפוט לגבי עבודה זו מתבסס לא רק על כמות התוצר שיוצרה אלא גם על איכות המוצר וחשוב מכך, על גישת העובדים כלפי היצור. בצורה כזאת הופכים התמריצים החמריים לחוליה מקשרת בין השכר, שהוא התגמול הפורמלי עבור יחידות-עבודה-שבוצעו ובין התמריץ הבלתי-חמרי שעיקר תפקודו הוא בסיוע לתהליך שינוי דפוס המודעות.

בנוסף לכך, כיוון שהחברה מצוייה עדיין במשטר של יצור סחורות, התמריצים החמריים מסייעים לעובד לממש את כוח הקנייה של השתכרותו. על אף היותם מחולקים על ידי המפעל, התמריצים החמריים מותאמים לגבולות שנקבעו על-ידי התכנון הכולל. וגבולות אלה יכולים לשמש כאינדיקטורים להתקדמות שהושגה על-ידי החברה בכללה במאמץ לשינוי דפוס התודעה. ככל שהתודעה הופכת להיות יותר חברתית, הצורך לתמריץ החמרי קטן ותפקיד התמריץ הבלתי-חמרי גדל. כך, התהליך של שינוי דפוס התודעה מתחיל בתנאים התרבותיים והחמריים של התודעה - אלה שהגיעו בירושה מיחסי היצור הקפיטליסטיים. [9]

2. שכר: בתפקיד הכללי של שכר בסוציאליזם כבר נגענו. השרכ מייצג את התגמול הישיר עבור יחידות-עבודה-שבוצעו המשתלם לעובד היחיד. סולמות השכר נקבעים על-ידי התכנון והם משקפים את היחסים של יצור סחורות אשר מאפיינים, עדיין, את החברה. יחד עם זאת,לשכר יש גם מספר תפקודים נוספים, הן כלכליים, הן חברתיים.

2.1 שכר ותמריצים חמריים: כיוון שיחסי יצור סחורות הם עדיין המאפיינים הטיפוסיים של החברה, וכיוון שרמת ואיכות התודעה של היחיד מצויות בהתאמה ליחסים אלה, הצריכה היחידנית נשארת, לפחות באופן חלקי, מובנית במונחים של שוק צרכני. עם זאת, על-ידי ביטול היחסים הבסיסיים של היצור הקפיטליסטי, המערך הסוציאליסטי מחסל את השוק של עבודה. כוח העבודה עצמו נשאר עדיין סחורה, אבל התנאים שעל פיהם הוא נסחר שונים במובהק משום שעתה החברה היא הקונה היחיד של כוח עבודה, והיא גם הערב למימוש הזכות לעבודה. העובד היחיד מקבל, איפוא, אמצעי קניה בצורה של שכר, ואלה מוצאים בהתאמה ליחסים הכלכליים והחברתיים הרווחים. כתוצאה מכך, יש צורך כי לעובד תהייה דרגה מסויימת של בחירה בצריכת המוצרים שלו.

אולם, חשוב להדגיש כי בחירת הצרכן אינה מכריעה את גורל היצור. הכרעה זו נעשית בהתאמה לצרכים החברתיים כפי שאלה באים לידי ביטוי בתהליך התכנון. בחירת הצרכן יכולה להתממש רק בתחומי השוק שהפרמטרים שלו נקבעים על-ידי התכנון. יתרה מזאת, היעדר ערך עודף המהווה אמצעי לצבירת כוח קנייה (המבטא עצמו, בדרך כלל, בעיקר במונחים של צריכת מותרות) והגידול בצריכה החברתית בסוציאליזם, גורמים, כשלעצמם, ליצירת גבולות לטווח הבחירה העומד לרשות לצרכן היחיד. מציאויות של היעדר איזון בין גבולות אלה והמצב הקיים של תודעת-סחורות בקרב הצרכנים יוצרות תסכולים התובעים פתרון. וזו הנקודה בה מתחיל תפקידם של התמריצים החמריים. אלה מספקים את המענה לתביעה להגדלת כוח הקנייה. בו-זמנית, הם עושים זאת תוך יצירת קשר בין גידול כזה בכוח הקנייה ובין מילוי פונקציות ספציפיות בתהליכים מסויימים של יצור הנתון לפיקוח חברתי.

כפי שכבר הדגשנו, השכר מייצג פיצוי ישיר עבור עבודה ומספק לעובד אמצעים לקיום. מעבר לכך, הסטנדרטים הכלליים של מחיה משתפרים באמצעות הצריכה החברתית, והסטנדרטים הפרטיים - באמצעות תמריצים חמריים. העובד מפוצה, אם כך, באמצעות שלושה תהליכים מובחנים: השכר משתלם עבור הוצאת עבודה כשלעצמה. הצריכה החברתית מתבצעת על בסיס הצרכים. לבסוף, התמריצים החמריים משתלמים כמענק ישיר עבור פעילויות יצרניות מסויימות. כצורת ביניים של פיצוי, התמריץ החמרי מחזיק במפתח לשינוי בדפוס התודעה - מתודעת שכר שבאה בירושה מהקפיטליזם, לתודעת צריכה המבוססת על צורך חברתי - היסוד המוסד של קומוניזם.

2.2 שכר והערך העודף: יחד עם זאת, כל שיטת שכר מקיימת בתוכה נטיות סותרות המצויות בתוך תהליך הקביעה של רמת ומבנה השכר, ואין הסוציאליזם מחוסן מפני נטיות אלה. מצד אחד, על השכר לעלות כדי שניתן יהיה לספק לעובד אמצעים לרכישת טובין - מה שמשפר את רמת חייו. זה בהכרח מקטין את הערך העודף הנותר לאחר כל מחזור נתון של יצור. כנגד זאת, על השכר לרדת בכדי לאפשר גידול בערך העודף הנותר - שהרי זו מטרת תהליך היצור כשלעצמו. נטיות אלה קיימות הן בקפיטליזם הן בסוציאליזם. עם זאת, ביטוייהן התופעתיים ותוצאותיהן שונים מאוד.

בקפיטליזם, הנטייה הראשונה הינה ביטוי לעליית מחירו של כוח העבודה הנגרמת עם השתכללות וגידול המורכבות של תנאי היצור הטכניים והארגוניים. משמעות הדבר היא שהרפרודוקציה החברתית של העובד הופכת להיות מורכבת ומתוחכמת יותר ויתר, ומחייבת יותר הכשרה (חינוך), רמות תרבות גבוהות יותר וכן הלאה. בו-זמנית וכתוצאה מכך, נטייה זו משתקפת בהרחבת שוק הצרכנים והמוצרים הבאה בצמוד להתפתחות וגידול מרחבי הבחירה הצרכנית. הנטייה השנייה היא לב ליבו של הקפיטליזם עצמו. רק על-ידי הקטנת השכר ביחס לערך העודף גדל החלק הנותר של הערך העודף - מה שמאפשר את הגדלת וניכוס הרווח הפרטי. יתרה מכך, המטרה של צמיחה כלכלית בקפיטליזם הינה אך ורק יצירת האפשרות לניכוס הערך העודף ולא שיפור (יחסי או מוחלט) ברמת החיים הכללית. הסתירה הטמונה בנטייה הכפולה של השכר ניתנת לפתרון, בקפיטליזם, רק על-ידי הגדלת הצמיחה הכלכלית, ובמקביל - הרחבת שוק הצרכנים אשר יספוג את הגידול בשכר ויאפשר את חזרתו לתהליך של ההצבר הפרטי.

בסוציאליזם, שונים התנאים בהם באה הנטייה הכפולה לידי ביטוי. הערך העודף מוקדש כולו לשיפור תנאי החיים הכלליים, באמצעות צריכה חברתית והצבר חברתי. כאן, כל שינוי באחד המרכיבים - שכר או הטבות חברתיות - ישפיע באותו יחס על שיעור המרכיב השני, שכן הערך העודף כולו מוחזר לחברה. תנאי הפעילות של הנטייה הכפולה הם, לפיכך, כאלה: כמו בקפיטליזם, השכר חייב לרדת כדי לאפשר גידול בערך העודף הנותר. אבל הערך העודף הנותר בעצמו, מתממש בהטבות מאקרוחברתיות המזומנות לכל אחד ואחד על בסיס של צורך מוחלט. [10] עם זאת, צריך לזכור כי התודעה החברתית הינה עדיין, לפחות בחלקה הגדול, תודעת-מוצרים, ועל כן חייב העובד היחיד לקיים מידה מסויימת של כוח-קניה. בנוסף לכך, חלק נכבד של

הערך העודף מיועד להצבר החברתי ועל-ידי כך נוצרת מגבלה להיקף הצריכה החברתית; כתוצאה מכך גדל המרחב לתביעות של עובדים להגדלת הכנסתם. כך, בסוציאליזם, כיוון שתודעת המוצרים עדיין לא עברה שינוי, הפתרון לסתירה הנובעת מהנטייה הכפולה מצוי בתמריצים החמריים ובתוספת חינוך, המהווים חלופות לתוספות שכר. [11] וזה מביא אותנו ליחסים שבין הכנסה וצריכה חברתית בסוציאליזם.

2.3 שכר וצריכה חברתית: ראינו כבר כי בסוציאליזם מועבר חלק ניכר, הגדל והולך, מההכנסה, באמצעות הצריכה הציבורית. הצריכה החברתית מורכבת מהטבות המועברות באופן חברתי והזמינות באופן אוניברסלי לכל יחיד ויחיד בחברה, ואשר אינן באות לידי ביטוי בתשלומים עבור עבודה. ברמת התפיסה של העובד היחיד הצריכה החברתית מהווה צורת פיצוי עבור עבודה שבוצעה, אבל הפיצוי נעשה באופן כזה המאפשר לתודעתו לעבור ממושגי הצריכה הפרטית עצמה. באופן אובייקטיבי, הצריכה החברתית איננה מבוססת על יחידות-עבודה-שבוצעה, אלא היא באה לפצות עבודה חברתית, שנעשתה על ידי כלל החברה.

'צריכה חברתית הינה התקרבות אל עבר הקומוניזם אף שאינה, כשלעצמה, מייצגת את התנאים האידיאליים של קומוניזם.' [12]


בנוסף לכך שהצריכה החברתית הינה צורת חלוקה שבה אין מחשבים את השקעת העבודה של היחיד, היא חייבת, משום הפונקציה החינוכית שהיא ממלאת בתהליך השינוי של דפוסי התודעה, להביא בחשבון את העדפות היחיד. אולם, כפי שצויין בדיון על המיכניזם של שוק בסוציאליזם, העדפות היחיד אינן יכולות להיות מנותקות לחלוטין. על התכנון, לפיכך, להיות במצב שבו הינו


'מייצג את נקודת הראות של החברה בכללותה באשר למבנה הרצוי של הצריכה - כלומר, יוצא מנקודת המוצא ועם הגישה שהיו לאזרחים היחידים אילו הם היו מביאים בחשבוןאת האינטרס של החברה בכללותה.' [13]


הצריכה החברתית הינה, לפיכך, הכלי שבאמצעותו מכוונת החברה את הקצאת חלקי הערך העודף וחלוקתם הן לצורך ההצבר החמרי ההמשכי הן לצורכי החלוקה החברתית. למעשה, שני מושגים אלה מייצגים אספקטים שונים - עקיף וישיר בהתאמה - של ההתקדמות החברתית כפי שזו באה לביטוי בהעלאת רמת החיים ובהשתנות של דפוסי התודעה, אשר מהוות תנאים מוקדמים לקומוניזם.

נפנה עתה לדון, בסעיף המשנה האחרון שלנו, בחלוקה במשמעותה הרחבה ביותר - כמכנייזם לשינוי חברתי.

3. חלוקה: ברמה הבסיסית ביותר, תהליך החלוקה מערב הקצאה של משאבים למרכיבים השונים של הכלכלה החברתית: צריכה - הן פרטית הן חברתית, צריכה יצרנית והצבר חברתי. בסוציאליזם, חורג תהליך החלוקה מהקצבה גרידא של נתחי עושר לחברים שונים של החברה על פי מערכת נורמות ידועה. תפקידו החשוב ביותר הוא להכין את החברה הן מבחינה חמרית הן מבחינת התפיסה והתודעה, לקראת קומוניזם. לכן, שדה פעולתו הראוי משתרע על פני כלל היחסים החברתיים והכלכליים. ראשית, הוא חייב לעצב את הקצאת המשאבים ואת הקצב ואיכות ההצבר החברתי בהתאמה הן ליעדים החברתיים הן למציאויות הכלכליות. בו בזמן, הוא חובק את תהליך קבלת ההחלטות הפוליטי ביחס לעקרונות המנחים את ההתנהגות החברתית, ולפיכך עליו להתעסק גם עם מערך מושגי הכולל מושגים טעונים כגון "שיויון", "זכויות" וכו'. כיוון שהחלוקה חייבת, באופן סימולטני, לענות על התביעות החברתיות ולהוות גורם התורם באופן משמעותי לתהליך השינוי של דפוסי התודעה הרי שעליה לעורר גם תהליך של מעורבות ציבורית והשתתפות ברמת ההמונים. בסעיפים הבאים יערך ניסיון לדון ולטפל בנושאים הללו.

3.1 חלוקה והצבר: כבר נאמר כי לחלוקה, בסוציאליזם, משמעות כפולה. היא חייבת לשקף את הרמה הממשית של התפתחות כלכלית בה מצוייה החברה בכל זמן נתון. בו בזמן, היא חייבת לשמור על התאמה עם מטרות השינוי של החברה. בהיותו משקף רמות ממשיות של התפתחות כלכלית, חייב תהליך החלוקה להקצות מהעושר החברתי לסקטורים השונים של הכלכלה החברתית, שהבסיסי שבהם הוא זה של ההצבר החברתי. בכדי להגדיל את כושר היצור של הכלכלה, חייבת החברה להשקיע השקעות ראשוניות

כבדות באמצעי יצור. משמעות הדבר, בין השאר, שמקורן של השקעות המכוונות לתעשייה חייב לבוא מהסקטור החקלאי, כפי שצויין קודם, ומאותו חלק של הערך העודף המופק מיצורם של אמצעי היצור.

למרות שכל ערך עודף נובע מהאינטראקציה בין עבודה חיה ואמצעי יצור חמריים, עלינו להבחין בין שני טיפוסים בסיסיים של ערך עודף הזמין לחברה; רוצה לומר, זה המופק מיצורם של אמצעי יצור וזה המופק באופן זהה אך מיצורם של אמצעי צריכה. ניתן לזהות את ראשיתה של אבחנה זו בחלוקה שעושה מרקס, בכרך השני של הקפיטל, בנתחו את היצור החברתי, לשתי המחלקות. בשעה שמרקס, ובעקבותיו כלכלנים מרקסיאנים רבים, השתמשו בחלוקה זו בכדי להבחין בין המטרות של הסקטורים היצרניים, הרי שכאן אנו רוצים לחרוג אל מעבר לתהליך היצור ולהדגיש את האופי השונה של הערך העודף המופק על-ידי כל סקטור, ובעקבות זאת, את השימושים השונים שניתן לעשות בהם. מתוך עקיבות עם הטרמינולוגיה של מרקס, נכנה את הערך העודף המופק ממחלקה I בשם הערך העודף I ואת זה המופק ממחלקה II - הערך העודף II.

חשיבות האבחנה היא בכך שהערך העודף I ניתן להפנייה ישירה לסקטור היצרני, בעוד שהערך העודףII חוזר לחברה רק באמצעות פעילות הצריכה; רק אז הוא זמין להצבר ישיר. בשעה שתכונה זו נובעת בעיקר מתוך גבולות המעגל הצרכני-מחזורי (סיבובי), אספקט נוסף, חשוב יותר, נובע מתוך טבעו של היצור עצמו במחלקה I. תהא הדרך שבה בוחרת החברה להשתמש בערך העודף I כאשר תהיה, טבעו של המוצר אשר בו מגולם הערך הזה, ואשר מיצורו הופק, הינו בכך שהוא נכנס מיידית וישירות למעגל היצור הבא. במובן זה, כל תוצר של מחלקה I משרת מטרה כפולה בתהליך ההצבר: הוא גם גיבושו של ערך עודף קיים וגם מקור להפקת ערך עודף עתידי אשר ניתן לממשו באופן מידי וישיר. [14] יתרה מכך, הערך העודף I מופק בתהליך עבודה הנסמך הרבה יותר על כוחות חמריים של היצור מאשר יצורם של מוצרי צריכה. במובן זה הדבר משרת גם את התהליך החינוכי של שינוי דפוסי המודעות. כוחות היצור החמריים משמשים כגיבושים חיים של עבודה חברתית; בתור שכאלה הם מתפקקדים כתמריצים מוראליים רבי עוצמה עבור עבודה קולקטיבית. תמריצים מוראליים כאלה מסייעים לשינוי הטבע והמשמעות של תהליך העבודה עצמו:


'תחושת האחריות והבעלות ביחס לתעשייה הולכת וגוברת בקרב המוני העובדים... תהליך העבודה, העבודה עצמה, היא זו השלטת והמפקחת על מכלול העשייה של הבניה הסוציאליסטית.' [15]


לעומת זאת, המוצרים בהם מוטבע הערך העודף II, ואשר מהם הוא מופק, אינם יכולים למלא את הפונקציות הללו באופן ישיר. כדי לחזור לתהליך היצור כהשקעה עבור מחזור יצור חדש, על המוצרים הללו להיות ממומשים באמצעות מחזור הצריכה - בעצם לעבור דרך תהליך הרפרודוקציה של העובד, להיות מתועלים באמצעות ההטבות החברתיות, או לחזור על-ידי תהליכי מיסוי. חשיבות האבחנה בין הערך העודף I והערך העודף II מצוייה, לפיכך, לא רק בהתאמתה למטרות העל של החברה, באמצעות הדגש המושם על ההצבר של הערך העודף I ועל יתרונותיו החינוכיים הנלווים, אלא שהיא גם מעוגנת במציאות הכלכלית המסויימת, הנתונה - רמת ההצבר שהושגה עד כה ומצב דפוסי התודעה - אשר מכתיבה את זמינות המשאבים אותם ניתן להקצות בכל רגע נתון. עם זאת, הרציונאל של כל הקצאה כזו אינו יכול להיות מוכתב על-ידי מציאות כלכלית, או רק על ידה. זה הינו תוצר של תהליך קבלת-החלטות סוציו-אקונומיות הנעשה במסגרת קונטקסט של מציאות כלכלית מסויימת, אבל המכוון אל-עבר מטרת העל של שינוי חברתי.

3.2 חלוקה ותודעה: על אף שההצבר מספק את הבסיס החמרי המהותי לשינוי חברתי, האספקטים הפוליטיים של החלוקה הינם בעלי חשיבות לא פחותה. בקונטקסט הזה, עולה מחדש שאלת הישגי המהפכה. כבר הודגש כי מעשה המהפכה עצמו משנה את התצורה של היחסים הכלכליים כתוצאה מהאקט הפוליטי של תפיסת השלטון. אבל השינוי במהות של יחסים אלה, כפי שזו מעוגנת ביחסים החמריים של היצור, הוא עיניין ממושך המשתרע על פני תקופה ארוכה. אם עד כה התמקדנו באופן שבו אבחנה זו חלה על הפעלת המיכניזמים של היצור, הרי שמן הראוי, עתה, להדגיש את חשיבות התהליך המקביל של התפתחות החזית הסוציו-פוליטית והשפעתה של התפתחות זו על דפוסי התודעה. בסוציאליזם, המדינה ממשיכה להוות מוקד בו מעוגנים אינטרסים מעמדיים, ובתור שכזו היא חייבת לפעול, כדיקטטורה, כנגד אויבי המעמד ששרדו. זו הדרך שבה נעשים השינויים בתצורה עם כינונו של משטר סוציאליסטי - על-ידי שלילת וביטול התצורות האנטגוניסטיות הקודמות. בו בזמן, המהות של היחסים החברתיים והכלכליים חייבת להשתנות באורח שונה, באמצעות שינויים הדרגתיים בדפוסי התודעה הן ברמת הפרט הן ברמת החברה; וכאן על המדינה לפעול לא באמצעים של שלילה וביטול אלא על-ידי השתתפות פוזיטיבית. [16] כאן יש הכרח להבחין בין תפקיד המודעות ברמה המיקרו-חברתית וזו המאקרו-חברתית, כפי שאלה באות לידי ביטוי בשתי צורות מובחנות של הכרה מעמדית.

הכרה מעמדית נתפסת בדרך כלל במובן הצר של השיוך של יחיד למרקם מעמדי כלשהו. הכרה מעמדית במובן זה מורכבת מתפיסותיו של היחיד את התמריצים והתפקידים היצרניים שלו בקונטקסט של עמדה (מיקום) מעמדית מסויימת. מושג זה של הכרה מעמדית גם כולל מערך של "זכויות" שעינינן הטווח הנע למן החוקיות הבלתי פורמלית השולטת בביצועיו של היחיד את תפקודיו היצרניים ועד ל"זכויות" יותר כוללות ומתוייגות כמו "הזכות לעבודה" או "זכות ההצבעה". "זכויות" כאלה אכן שייכות לתחום של הכרה מעמדית במובן זה שהן מטופלות כעינין מעמדי, על אף שהן נוגעות בתפקודים על-מעמדיים, עד לרמה המאקרו-חברתית. במשמעות זו עולה המובן הנוסף של ההכרה המעמדית. כאן המדובר הוא בהכרה מעמדית במובנה הקונצפטואלי הרחב ביותר - הן בקונטקסט של המעמד עצמו הן בהתייחסותו לחברה בכללה. הכרה (recognition) סקטוריאלית ב"זכויות" מעמדיות חייבת לצמוח מתוך צורה שנייה זו של הכרה מעמדית שעינינה איננו היחיד, אלא הרמה המאקרו-חברתית.

האבחנה בין שתי הצורות הללו של הכרה מעמדית נעשית ברורה כאשר בוחנים את תהליך שינוי דפוסי התודעה גם בקפיטליזם וגם בסוציאליזם. בקפיטליזם, ההכרה המעמדית של הפרולטריון צומחת מתוך תפיסת העובד היחיד את קשריו המעמדיים ומיקומו בתוך המעמד, ורק אז היא מושלכת על הרמה המאקרו-חברתית, בצורה של תביעות המופנות כלפי החברה הבורגנית. ]17] זה הינו הסדר שבו יוצרים השלבים ההתפתחותיים של התודעה את המסד עבור המושג הסוציאליסטי הדימוקרטי של שינוי חברתי. אולם תהיה זו טעות חמורה לטעון כי זה האופן בו מתפתחת התודעה בסוציאליזם. כאן הסדר ההתפתחותי הוא הפוך: שינויים נוספים בתודעת היחיד הינם תוצר של יזמה מלמעלה שהינה פועל-יוצא מההגדרה המחודשת, המאקרו-חברתית של מעמדות ושל "זכויות" מעמדיות. יתרה מכך, רק כאשר האבחנה הזו בין שתי צורות התודעה מתבטלת ותודעת היחיד התפתחה בהדרגה מתודעה מעמדית לתודעה חברתית, הרי שמטרות השינוי של הסוציאליזם ביחס לתודעה אכן הושגו:

'נקודת-הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לעיניני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העלייה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית - תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה הפוליטית.' [18]


ההגדרה-מחדש של ה"זכויות" החברתיות והפוליטיות נעשית בתוך המסגרת הזו של שינוי חברתי במשמעותו הרחבה. השינוי בדפוסי התודעה מתחיל ממונחים ותפיסות מבית מדרשה של הבורגנות; ועל כן גם מתחזקת חשיבותן של התפיסות של "זכויות" היחיד ובעיקר אלה של "הזכות השווה".

משעה שנשתנו התצורות של היחסים הכלכליים (ובמידה מסויימת גם החברתיים)על-ידי המעשה הפוליטי, חייבת החברה לעמוד מול ולהתמודד עם השאלה היסודית של תפיסת "הזכות השווה" ולטפל בה. זו הינה תפיסה קיימת בעלת משמעויות ידועות והיא קיימת כאחד המימדים ביחסים החברתיים של יצור סחורות. השאלה, אם כן, היא כיצד ניתן לשזור תפיסה זו אל תוך תהליך השינוי של מהויות היחסים הסוציוכלכליים. לשם כך על החברה להכיר, ראשית לכל, את טבעה האמיתי של אותה "זכות שווה" שהינה, כפי שהגדיר זאת מרקס, בעצם "זכות בלתי-שווה לעבודה בלתי-שווה", ובתור שכזו - "זכות לאי-שיויון, מבחינת תכנה, כמו כל זכות". [19] כל שינוי בתצורה או במהות של היחסים הכלכליים חייב להיעשות, לפיכך, לאור המציאויות הכלכליות והתפיסתיות גם יחד, ברמת החברה בכללה, ובמקביל - ברמת החבר היחיד בחברה. אמצעים כגון הלאמה של אמצעי היצור או אבטחת הזכות האוניברסלית לעבודה המהווים שינוי בתצורה אינם נוגעים ישירות ואינם תלויים ישירות בתפיסת היחיד את מקומו במערך היחסים הכלכליים ובתפיסתו והבנתו את תפקודו הספציפי בתהליך היצור. אולם אמצעים כאלה בהחלט משפיעים על תפיסת היחיד את החברה ומקומו בה. רק משום אבחנה זו יכולים מיכניזמים כגון צריכה חברתית ותמריצים חמריים לשרת באופן סימולטני הן את המטרה של סיפוק צרכים חמריים קיימים - יחידניים וחברתיים - הן את כינונם של דפוסי השתתפות חברתית בתחום התפיסתי (קונצפטואלי).

3.3 חלוקה והשתתפות: כפי שכבר צוין, אי-ההתאמה בין התגמול עבור יחידותעבודה-שבוצעה ובין צריכה המבוססת על צרכים חברתיים, נשארת בעינה בסוציאליזם. כך, למרות העובדה של שינוי התצורה של היחסים הכלכליים שמביא איתו הסוציאליזם, הפעילות החברתית הכוללת עדיין מתקיימת במסגרת המגבלות המוכתבות על-ידי המהות של היחסים הכלכליים - מגבלות שהן תולדת מורשת הקפיטליזם. כבר נאמר כי במיכניזמים כגון צריכה חברתית ותמריצים חמריים נעשה שימוש לצורך סיפוק צרכים חמריים קיימים וכי פעולתם הינה גם בעלת השפעה על הרמה התפיסתית. אולם, ככל שהתהליך של פיתוח סוציאליסטי מתקדם, כשנלווה אליו גידול בהצבר המצטבר, חייב לחול שינוי הדרגתי בדגשים, המתבטא במעבר ממיכניזמים סוציו-כלכליים למיכניזמים סוציו-פוליטיים.

נקודת המוצא והמפתח לכל התהליך של שינוי סוציאליסטי הם בכך שהערך העודף מוחזר בשלמותו - באופנים שונים - אל העובד. הקשיים המעוגנים בהמשך קיומם של יחסי יצור סחורות נידונו; בתגובה לתנאי הפעולה הנובעים מכך מופעלים מיכניזמים כגון תמריצים חמריים. אולם תמריצים חמריים כשלעצמם הינם בעלי השפעה מוגבלת בלבד. בשעה שברמת התפיסה הם עשויים לשמש להעלאת רמת התודעה החברתית ולסייע בגישור פערים סוציו-כלכליים על-ידי כך שהם מסבים את תשומת ליבו של העובד היחיד לביצוע תפקידים מסויימים בהליך היצור, הם אינם מנותקים מתופעת יצור הסחורות. למעשה, אילו היו התמריצים החמריים המיכניזם היחיד המופעל כאן, היו הם אפילו תורמים להתפשטות תודעת הסחורות. לכן, תמריצים חמריים חיבים להיות מופעלים מתוך תיאום עם הצריכה החברתית כך שבהדרגה יוחלפו על ידה, עם השינוי שיחול במהות היחסים הכלכליים. יחד עם זאת, הבסיס לתמריצים עצמם יכול להשתנות מביצוע יצור חמרי לגישות ביחס לתהליך העבודה עצמו, ובקיצור: אל-עבר התמריצים הבלתיחמריים (מוראליים).


'גישה זו ביחס לעבודה היא צעד ראשון בשינוי מתפיסת העבודה כחובה לתפיסתה כצורך חיים ראשוני (פנימי), עבודה לשם ההנאה שבה... זה חלקיק של עתיד בתוך ההווה, קרן אור אמיתית של קומוניזם.' [20]


כך, ההשתתפות הן בתהליך העבודה ובתהליך הצריכה החברתית היא זו המעניקה את המפתח לשינוי איכות התודעה. באמצעות ההשתתפות, התמריצים הבלתי-חמריים הופכים לפיצוי המרכזי עבור עבודה, ועל-ידי כך מאחדים את העבודה החברתית האבסטרקטית ואת הביצוע של פונקציות יצרניות מסויימות. לבסוף, רק בדרך זו יכול המושג של "הזכות השווה" לחרוג אל מעבר המשמעות המיקטעית שלו ולהפוך להיות זכות של גישה לתוצרי העבודה החברתית, הנגישים באורח שווה והמתועלים דרך צריכה ציבורית והטבות חברתיות. התמריצים החמריים, אשר קודם היו בעלי קיום עצמי ועצמאי, נטמעים אל תוך הצריכה החברתית. ביחד עם התמריצים הבלתי-חמריים הם מאפשרים לצרכי הפרט והחברה להתמזג, ועל-ידי כך גם מסייעים לחברה להתגבר על פערים שנותרו ביחסים הסוציו-כלכליים.

IV

תימה מרכזית של הדיון לעיל היתה שהאפשרויות והסיכויים של כלכלה מדינית סוציאליסטית עשויים להתברר לא באמצעות דיון אבסטרקטי גרידא, אלא על-ידי האינטראקציה בין תיאוריה וניסיון קונקרטי. במסגרת זו, מטרת הדיון היתה להראות כי המושג "נחרצות כלכלית" (economic determinism) הינו מסגרת תיאורטית בלתי מתאימה ובלתי מדוייקת לטיפול בבעיות של פיתוח סוציאליסטי, בעיקר לאור הדיון של מרקס עצמו בסוגייה. מרקס, כמובן, טיפל בכלכלה מדינית בהקשריה הקפיטליסטים, ובתקופה מסויימת בעלת חשיבות מיוחדת בתהליך ההתפתחות של הקפיטליזם. מושגי "נחרצות כלכלית" שיוחסו למרקס הן על-ידי חסידיו הן על-ידי מתנגדיו, צומחים מתוך קשר לתנאים בהם עשה הוא עצמו את עבודתו. הניסיון שנעשה כאן הוא לחרוג מההתניות של תנאים אלה, ולבדוק את נושאי הדיון בהקשרים של קפיטליזם וסוציאליזם בני-זמננו, ולא רק כפי שאלה נתפסים על-ידי משטרים והוגים סוציאליסטיים. בחינה זו, זהו ניסיון ליצור המשך לטיפולו של מרקס בסוגייה של כלכלה מדינית. במובן זה יש כאן משום "רביזיוניזם" מודע ומכוון, מה שבמונחים של אלתוזר מכונה "אידיאולוגיה" - הנאמנה, כך נדמה, לאפיסטמולוגיה של מרקס, על הנחותיה ותפיסותיה ביחס לתהליכים החברתיים ולחברה בכלל. במהלך הדיון נעשה, איפוא, שימוש בדוגמאות מספר מתוך הניסיון הסוציאליסטי בן-זמננו. אולם המטרה העיקרית היתה לעצב מסגרת לכלכלה מדינית סוציאליסטית שאיננה רק אנליטית אלא גם ישימה. כלכלה מדינית סוציאליסטית כזו מניחה את האינטראקקציה בין ה"בסיס" הכלכלי ו"מבנה-העל" האידיאולוגי על בסיס חדש: יחסים הדדיים ודיאלקטיים שמהם עולים וצומחים העקרונות והמיכניזמים שנידונו כאן ואשר נעשה בהם שימוש בתהליך הפיתוח הסוציאליסטי.

הערות:

[1] וילצינסקי, כלכלת הסוציאליזם, עמ' 56.
[2] ראה גונטר הופפה, "סגנון של חיים - תפיסה מעמדית" בבעיות השלום והסוציאליזם, חיפה, פברואר 1977
[3] שיק, תכנון ושוק בסוציאליזם, עמ' 236-237.
[4] האופן בו מוכרעים מחירי המוצרים מצוי מחוץ לתחום הדיון הנוכחי, אבל נציין כי אלה עשויים להיות מוכרעים גם על-ידי מחירי היצור של המפעל, שעשויים - מבחינתם - להביא בחשבון גם תנאים מקומיים שונים ומשתנים. ראה גם: וילצינסקי, התפתחות ורפורמות כלכליות סוציאליסטיות, פרק 5.
[5] אין הכוונה לומר כאן כי השכר נקבע באורח שרירותי. הוא נקבע בתהליך התכנון בהתאמה לרמת החיים הנתונה והיעדים החברתיים של צריכה.
[6] יש לתת את הדעת על כך שהשוק בסוציאליזם שונה באופן מהותי מהשוק הקפיטליסטי בכך שתנודות השוק, במקום שתהיינה מכוונות על-ידי "יד נעלמה" הן במובהק תוצאה של הכרעות התכנון. כך, השוק משמש כמערכת חשבונאית שהיא הכרחית בגין קיומו של יצור סחורות. אולם לפעילותו של שוק זה אין דבר וחצי דבר עם הפעולות העצמאיות של היצרנים.
[7] צריך להבחין בין ה"רציונאליות" הסוציאליסטית לבין השימוש במושג בקפיטליזם: בקפיטליזם, רציונאליות עשוייה לתבוע הגבלה של יצור או שימוש אינטנסיבי בעבודה לצורך מקסימאליזציה של רווחים קצרי-טווח.
[8] א. בירמן, "רווח כיום", בקומוניסט, אוקטובר 1967, עמ' 100.
[9] זו בדיוק הנקודה שבה, כנראה, נכשלו רוב הארצות הסוציאליסטיות, בעיקר משום שהדיקטטורה של הפרולטריון הפכה להיות לדיקטטורה של הבירוקרטיה. לאור הכשלון בנסיון לשנות את דפוס התודעה, רוב המשטרים הללו, החל בברה"מ, נאלצו לפנות אל הכוון ההפוך, כלומר, להשענות על התמריצים החמריים. הטענה שבכאן היא שתפקוד לקוי זה הוא תוצאה של הכשלון בבניית והגדלת רמת ההשתתפות. זו בדיוק התוצאה של הפיכת הדיקטטורה של הפרולטריון לדיקטטורה של הבירוקרטיה. להבדיל מהניסיון המזרח-אירופי, הסינים הלכו בדרך שונה-משהו, וגם התוצאות שם שונות בהתאם. ראה גם בן-אשר, מרקס ובעיות של פיתוח סוציאליסטי, פרקים 8-7, ובעיקר c8.
[10] זה, כמובן, כולל תמריצים חמריים המכוונים להעלאת רמת החיים של היחיד.
[11] כפי שצויין כבר קודם, כמובן, לתמריצים החמריים עצמם יתרונות חינוכיים.
[12] בוגדן מיצקובסקי, צריכה אישית וחברתית במזרח אירופה (ניו יורק: פראגר, 1975), עמ' 33.
[13] בוגדן מיצקובסקי, צריכה אישית וחברתית במזרח אירופה (ניו יורק: פראגר, 1975), עמ' 33.
[14] מן הראוי להדגיש כי יש צורך ללכת עם אבחנה זו צעד נוסף, בתוך מחלקה I עצמה, ביחס לערך העודף הפוטנציאלי המצוי ביצורם של מוצרי היצור השונים. שעה שיצורם של מוצרי יצור עבור מחלקה II (כאלה שייצרו מוצרי צריכה) מניב ערך עודף מהמעלה הראשונה, על-פי הלוגיקה בה השתמשנו (כלומר, משעה שהם במחלקה II הם מייצרים מוצרי צריכה ומכאן מניבים ערך עודף II), הרי יצורם של מוצרי יצור עבור מחלקה I מניב ערך עודף פוטנציאלי שטווחיו נעים מהמעלה ה-2 ועד למעלה ה-n, כפוף ליעדם הסופי של המוצרים הנדונים. תהליך זה לא רק שתורם לתהליך ההצבר (בכך אין הוא שונה מהתהליך הקודם - יצור למחלקה II), אלא הוא יוצר יכולת, כושר, להצבר נוסף. על אף שנקודה זו הינה בעלת חשיבות מכרעת, ואין ספק כי היא ראוייה לעיון נוסף ומעמיק יותר, אין הדיון הנוכחי יכול להקיפה מעבר לנרמז כאן. דיון מפורט יותר בעיניין זה ניתן למצוא בספרי מרקס ובעיות של פיתוח סוציאליסטי, פרק 3.
[15] א. ליאונטייב, אל-עבר חברה אל-מעמדית (מוסקבה: קואופ ההוצאה לאור של העובדים הזרים בברה"מ: 1932), עמ' 17-16.
[16] זו הינה תמצית האבחנה של מאו בין סתירות אנטגוניסטיות ובלתי-אנטגוניסטיות. ניתן לראות זאת היטב בחיבורו "על הטיפול הנכון בסתירות בקרב העם" בכתבים נבחרים מעבודותיו של מאו טסה-טונג (פקין: דפוס השפות הזרות, 1971), עמ' 479-432
[17] ראה, למשל, הדיון בעבודתו של גיאורג לוקאץ', היסטוריה ותודעה מעמדית (קיימברידג', MIT, שנת 1971).
[18] ד. בן-גוריון, "חילוף משממרות" בממעמד לעם (ת"א: עם עובד, 1974), עמ' 205.
[19] מרקס, ביקורת תכנית גותהא, עמ' 9.
[20] ליאונטייב, עבודה בקפיטליזם ובסוציאליזם (ניו יורק: מוציאים-לאור בינלאומיים, 1942), עמ' 60.